LGBT CINEMA

דנקן טאקר, ארה"ב, 2005

2 מועמדויות לאוסקר, 37 מועמדויות ו25 זכיות אחרות.

את "טראנס אמריקה" רציתי לראות בגלל שאני מעריצה את פליסטי הופמן, הלוא היא לינט סקאבו מ"עקרות בית נואשות" (סידרה מדהימה, שאם לא ראיתם, כדאי לרוץ לספריות הוידאו הקרובות לביתכם) תהיתי איך היא תתפקד בסרט באורך מלא, כאשר היא מגלמת תפקיד רחוק שנות אור ממה שהיא עושה בסידרה. לא התאכזבתי. גברת הופמן מתעלה על עצמה בסרט הזה.

הופמן מגלמת את ברי, בחור שנמצא בשלבים האחרונים להפוך לבחורה, רק חסר הניתוח הסופי שיחתום את הגולל. אבל בדרך לשם הוא/היא צריכה להתמודד עם עברה. במיוחד כאשר מגיעה שיחת טלפון מבחור בן 17 שמזדהה כבנה מאיזה קשר לא ברור שהיה לה בימי הקולג' (כשעוד היתה גבר לכל דבר). כאשר הבן האובד אומר לה שהוא בכלא וצריך שהיא תבוא לשחרר אותו, ללא ידיעה שאביו הוא בתהליכי שינוי מין, היא מחליטה לצאת לדרך. היא נוסעת מלוס אנג'לס לניו יורק ולוקחת אותו איתה חזרה ללוס אנג'לס, והם עוברים את רב הדרך כאשר בנה בטוח שהיא מיסיונרית טובת לב ששיחררה אותו מהכלא כדי להפוך אותו לקתולי טוב. מה רבה הפתעתו כאשר מתבררת האמת…

הדרמה המרגשת הזו מביאה למסך סיפור מרגש ונוגע של טרנאסקסואליות, כאשר עד היום מעטים האנשים המסוגלים להתמודד איתה, ומעטים הסרטים העוסקים בה (העלילתיים, לא התיעודיים). פליסטי הופמן נוגעת ללב ומשחקת מצוין בחור הנקרע בין המינים, ובין המשפחות החדשות והישנות שלו. הסרט לא רק מתמודד עם המהפך הזה מגבר לאישה, אלא גם עם השלכותיו על הסביבה, ועל המשפחה של המנותח/ת לעתיד. בנוסף, רב הדיאלוג בסרט אולתר בזמן הצילומים, מה שתורם רבות לאמינות שלו. בעיני זהו סרט חובה לכל מי שהנושא קרוב לליבם, ואולי אף חובה עוד יותר, לכל אלה הסולדים ממנו. אולי הם לא ייהנו במיוחד, אבל אני בטוחה שהם יקבלו תובנות חדשות.

ג'יימי בביט, ארה"ב, 1999

4 מועמדויות, 2 זכיות

אני אוהבת קומדיות רומנטיות, אני מודה. אני אוהבת גם סאטירות, פארודיות, וסרטים שלא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות (למרות שאח"כ אני חייבת לאזן עם איזה גודאר אחד לפחות). "אבל אני מעודדת" (תרגום שלי) תמיד נכנס אצלי בדירוגי הקומדיות למקום גבוה מאד, ולפני שיצא D.E.B.S., הוא גם היה סרט הלסביות המצחיק ביותר שראיתי.

ג'יימי בביט מוכרת לנו יותר בתור במאית של סדרות טלוויזיה. היא חתומה על "POPULAR", על "בנות גילמור", על "ניפ/טאק" וכמובן – על "ישנן בנות". אבל לפני כל אלה – היא כתבה וביימה את הסרט הזה, ובהצלחה רבה.

נסיכת האינדי נטשה ליון ("אם הקירות היו יכולים לדבר 2") היא מייגן, בת 17, קתולית, צמחונית, מעודדת, קצת מעופפת, עם חבר ספורטאי שהיא שונאת לנשק וחברות מעודדות שהיא אוהבת להסתכל עליהן זזות (ובעיקר קופצות). כל הסובבים אותה חושדים בנטיות המיניות שלה ושולחים אותה למחנה "גמילה" שבו היא תלמד לאהוב בנים, לבשל, לנקות – בקיצור – להיות אישה טובה. במחנה היא תפגוש בנים הומואים שמנסים לחזור למוטב, ובנות לסביות (כל סטריאוטיפ אפשרי) שמנסות לחזור למוטב, אולי. בהתחלה היא בכלל לא מתחברת, אבל לאט לאט היא מגלה את העולם הלסבי, ובעיקר בחורה אחרת בשם גרהאם (קליאה דובל, "נערה בהפרעה"). מנערה שמדחיקה את המיניות האמיתית שלה, היא תהפוך בעזרתה האדיבה של גרהאם ללסבית ראויה. ואיזה כיף לנו הצופים בדרך, כי הסרט הזה פשוט מצחיק.

בדרך כלל אני כועסת על סרטי סטריאוטיפים, על קלישאות ועל עלילות צפויות. אבל מהפריים הראשון של הסרט ברור לנו שפה זה אחרת, כאן יש קומדיה/פארודיה על סטרייטים, ועל מה שהם חושבים על גייז, ולכן הסטריאוטיפים כאן הם מוגזמים בכוונה, ונראה כאילו רק חסר שגם השמיים היו צבועים בצבעי הקשת. כל מה שנותר לי הוא לחכות לסרטה הבא של בביט, "THE ITTY BITTY TITTY COMMITTEE", שנקווה שיהיה טוב כקודמו.

אנג'לה רובינסון, ארה"ב, 2004

3 מועמדויות, זכייה אחת

אנג'לה רובינסון מוכרת לכולנו בתור אחת הכותבות והבמאיות העיקריות של "ישנן בנות", סידרה שאין צורך להכביר עליה במילים, אני מקווה. אבל היא גם מביימת סרטים באורך מלא, שאחד מהם – ד.ב.ס (סליחה, השם בעברית פשוט לא עובד) הוא מקורי ואף גאוני בעיני.

הכל התחיל בסרט קצר בעל אותו שם, שנעשה שנה קודם לכן, ומספר על בנות נבחרות שעובדות ולומדות להיות סוכנות חשאיות (סוג של FBI) וצריכות להציל את העולם מבחורה רשעית אחת שרוצה להשתלט עליו. רק שהבחורה הרעה היא לא סתם רעה וזהו, היא גם לסבית מהממת, רווקה, שמתאהבת באחת הסוכנות האלה וחוטפת אותה.

הסרט הזה היה קצר מדי, ועשוי לא משהו, אבל היה בו ניצוץ של גאונות ומקוריות, ולכן גברת רובינסון קיבלה הר של תקציב, והלכה לעשות מזה סרט באורך מלא. והנה, סוף סוף, גם הלסביות מקבלות קומדיית אקשן שלא צוחקת עליהן, אלא צוחקת איתן, ואפילו הקטעים הפחות טובים הם נסלחים כאשר יודעים שמי שעשתה את הסרט היא אישה בעצמה, ולא גבר חרמן. ולא פלא שאין פה אפילו סצינה סקס אחת (ולא שלא חיכיתי לכזו) וכשהן כבר במיטה ביחד, אז הן מושכות אחת לשנייה בחזייה. (טוב, הסרט קצת ילדותי…)

אז זה נכון שאנג'לה רובינסון עושה סרטי ילדים (היא ביימה את לינדזי לוהן ב"חיפושית השובבה" של דיסני) וניסיונה בבימוי אינו רב, אבל הסרט הזה מוצלח מאד בעיני, הדמויות המשניות פשוט הורסות מצחוק, והשחקניות הראשיות פשוט מהממות. אז מה עוד ביקשתי? עלילה הגיונית? אה… לא תמיד חייבים. זה נסלח.

רוב אפשטיין וג'פרי פרידמן, 2000

רוב אפשטיין וג'פרי פרידמן הם במאים תעודיים, שעוסקים בעיקר בנושאים של גייז. הסרט המפורסם ביותר שלהם הוא ללא ספק "כוכבים בארון" שמספר את היסטוריית הצגת דמויות גאות בקולנוע מתחילתו ועד שנות ה90' (אבל נעשה ב1995, ולכן לא כולל את "קשורות", למשל).

בסרט הזה, שנקרא על שם פיסקה בחוק הנאצי שהושאלה מהחוק הגרמני בשנת 1871, שאוסרת קיום יחסים חד-מיניים, הם מראיינים ומספרים על חייהם של הומואים ולסביות בגרמניה במלחמת העולם השנייה, וקצת לפניה. רופרט אוורט (הומו גאה בפני עצמו) מלווה בקולו את הסרט, שמספר לנו איך גרמניה עברה משנות ה20 הסוערות, לשנות ה40 הנוראות.

אולי בפעם הראשונה, אנו שומעים את קולם של אנשים שפשעם היה לא רק שהיו יהודים (בסרט מתראיינים גם לא יהודים, אגב) אלא שבנוסף אהבו את בני מינם. הם מספרים על מחתרות מיוחדות של גייז שהוקמו, אבל שלא עזרו ממש, ועל סיפור השרדות יוצא דופן.

הסרט זכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל ברלין (כן, בגרמניה) וגם בפרס הבימוי בפסטיבל סאנדנס בארה"ב, בנוסף, הוא זכה בפרסים בכל הפסטיבלים של הגייז בהם היה מועמד.

האחים וושבסקי, 1996

אני תוהה אם נשארו עוד לסביות צעירות או מבוגרות שלא ראו את "קשורות". סרטם הראשון של האחים וושבסקי, שאחר כך הביאו לעולם את טרילוגיית ה"מטריקס". סרט לוחמני, קצת אלים, ובעל סצינות מין לסבי מפורשות (!).

ג'ינה גרשון (שמצהירה בכל מקום ש"קשורות" זה הסרט הכי טוב שהיא עשתה) היא בוצ'ת-על, אסירה לשעבר, המגיעה לעשות עבודות אינסטלציה (תרתי משמע) בבניין של ג'ניפר טילי (שזו לא פעם ראשונה שהיא מופיעה כלסבית, הלוא היא איימי הידועה לשמצה מ"לרדוף אחרי איימי" של קווין סמית).

שתי הבנות מתחברות ומתאהבות למרות שלאחת מהן (נחשו למי) יש בן זוג שעובד בשביל המאפיה. הבנות מחליטות לגנוב 2 מיליון דולר מהמאפיה – החלטה לא נבונה במיוחד – אבל זה כמעט מצליח. כמעט.

"קשורות" הוא לא הסרט היחיד של האחים וושבסקי שמציג דמויות נשיות שאוהבות נשים. גם אחרי טרילוגיית המטריקס, בסרטם "ונדטה", נטלי פורטמן מקבלת מכתב מאישה אלמונית שמתגלה כאוהבת נשים בעצמה. אבל זה לא נגמר בקולנוע. בחיים עצמם האחים אנדי ולארי וושבסקי, הם בעצם האח אנדי והאחות לאנה וושבסקי. האח לארי עבר ניתוח לשינוי מין בשנת 2007, והפך חוקית לאישה. בנוסף, נקשרו לשמו (או לשמה) כמה שערוריות מין נוספות – הוא חובב סאדו/מאזו והתגרש מאשתו הראשונה כדי להפוך ל"עבד" של אשה אחרת במשרה מלאה.

זה נכון ש"קשורות" לא יזכה למקום של כבוד בסרטי המופת של שנות ה90', או אפילו נחשב לאחד הטובים של הוושבסקים עצמם, אבל הוא בהחלט סימן דרך בקולנוע ההומי-לסבי ושווה לראותו, גם אם רק פעם אחת, ולו רק בשביל סצינות הסקס.

מקס פרברבוק, 1999

סרטו של מקס פרברבוק "אמה ויגואר", משלב שתי אהבות גדולות שלי – נשים שאוהבות נשים אחרות ומלחמת העולם השנייה, או ליתר דיוק, השואה.

ההקרנה בפסטיבל הסרטים בירושלים היתה מלאה עד אפס מקום בשני סוגים של אנשים – ניצולי שואה בגילאים 70+, שבאו לראות את הפאן השואתי/מלחמתי, ולסביות צעירות בנות 20+, שבאו לראות אם הספר שהן קראו פעם על לסביות בשואה עובד גם בקולנוע. והוא עובד.

ברלין, 1943, רומן מתחיל בין גרמנייה ותומכת המשטר הנאצי (יוליאנה קוהלר, שלא נרגעת עד היום מהתפקידים האלה, וגילמה גם את אווה בראון בסרט המעולה "הנפילה") אשר בעלה נמצא באותם ימים במלחמה, לבין עיתונאית שפועלת במחתרת אנטי-נאצית.

הנשים נאבקות לממש את אהבתן הבלתי אפשרית, גם בגלל שחד מיניות מאד לא פופולארית בימי היטלר, וגם מפני שהעיתונאית – רחמנא לנצלן, יהודייה כשרה. הרומן שלהן סוער, מלא בחששות ובלחץ, ובעיקר – נסיון לגשר בין הפערים שלכאורה נראים בלתי ניתנים לגישור, בין יהודים לגרמנים. אבל השעון מתקתק, וכשהגסטאפו מגיעים לדירה, אף אחד לא מופתע…

אפשר להתווכח אם הסרט יותר טוב מהספר, תמיד. זה נכון שהסרט משמיט כמה פרטים חשובים, אבל הוא מעביר למסך דמויות גדולות מהחיים, בתקופה שהיה מאד קשה לחיות. הפרטים הקטנים בתפאורה, בתלבושות, באביזרים, ובעיקר שתי הכוכבות הראשיות, הופכות את הסרט הזה לרגיש ואמין. אבל גם אם הוא לא היה – אני מאמינה שמערכות יחסים בין נשים גרמניות ליהודיות בתקופת מלחמת העולם השנייה בכלל ובברלין (מישהו אמר מרלין דיטריך? יש הרבה מחוות בסרט הזה) בפרט לא מעניינות רק אותי.

שתי השחקניות הראשיות מריה שרדר ויוליאנה קוהלר זכו בפרס דב הכסף בפסטיבל הסרטים של ברלין. בנוסף זכה הסרט בהרבה פרסים בפסטיבלים הומו-לסביים ברחבי העולם. הסרט אולי מתרחש במלחמת העולם השנייה, אבל זוהי רק דמות משנית בסרט שבו סיפור האהבה חוצה הגבולות הוא הגיבור הראשי.

לוקאס מודיסון, 1998

תסריט: לוקאס מודיסון

פרסים: 18 זכיות, 8 מועמדויות

את הסרט "פאקינג אמאל" ראיתי בפעם הראשונה בפסטיבל הסרטים בירושלים, ב1999. בהקרנה הזו אולם הקולנוע היה מלא עד אפס מקום. כמה חודשים אחר כך, כאשר הסרט הגיע לבתי הקולנוע בארץ הלכתי לראותו בפעם השנייה. הפעם הייתי לבד בקולנוע. הסרט ירד מהר מאד מהאקרנים, אבל הפך לסוג של להיט בספריות הוידיאו. 

זהו סרטו הארוך הראשון של לוקאס מודיסון, במאי שוודי. "אמאל" זו עיר קטנה, עיירה אם תרצו, בשוודיה, רחוקה מכל מקום תרבותי או אפילו קצת מעניין. עיירה שבה אפשר לדבר בעיקר על פלאפונים. שלבני הנוער אין שם מה לעשות חוץ מלשתות אלכוהול, ואולי קצת סקס.

אלין היא מלכת הכיתה, יש לה חבר, היא שוכבת איתו אבל לא נהנית במיוחד, יש לה חברות ויש לה מעריצה סודית, אגנס. אגנס היא חדשה בבית הספר, שתקנית ובעלת נטיות אובדניות קלות, ולכן מושא לצחוק בקרב החבר'ה בכיתה, גם של אלין. אבל אגנס מאוהבת באלין, והיא מגלה את זה. והאמת? זה מסקרן אותה. במה שהתחיל בתור בדיחה אלין מחליטה לגרום לאגנס לחשוב שהיא מעוניינת בה, אבל לאט היא מגלה שהיא אכן מעוניינת בה. בדרך אנחנו פוגשים את המשפחה הביזארית של אגנס ואלין, ואת שיטות ההתמודדות של האמהות עם הנטייה המינית החדשה של הבנות שלהן. הסרט "חוטא" אמנם בקיטש, אבל כנראה שאין מנוס. הוא קליל, מהנה, ובעיקר כמעט מדויק, ומזכיר לנו כמה היה קשה בגילאי 15 להתמודד עם העובדות שאנחנו מגלים על עצמנו.

לוקאס מודיסון, הבמאי, הוא בחור מעניין כשלעצמו. לאחר שביים את "פאקינג אמאל", ביים סרט קליל נוסף, "כולם ביחד", על קומונה בשנות ה60 בשטוקהולם, שגם שם יש ייצוגים חד מיניים. אבל אחרי שני הסרטים האלה קרה לו משהו. הוא נעשה אקטיביסט, קרא עיתונים, והחל להתעניין במה שקורה בעולם. את סרטו הבא, "LILYA 4-EVER", שעוסק בבחורה שוודית שנמכרת לזנות ברוסיה ומנסה להתמודד ללא הצלחה עם גורלה המר, הוא אסר להקרין בארץ (להוציא הקרנה אחת, בסינמטקים), בטענה שהמדינה שלנו היא בעלת צבא כובש, ומפרה זכויות אזרח של פלסטינאים. הוא סרב להצעות להגיע לישראל, וסרטו הרביעי "A HOLE IN MY HEART", סרט אקספרימנטאלי יחסית, ניתן להשגה רק בספריות וידאו כמו "האוזן השלישית". למרות דעותיו הקיצוניות, וכוונתו להפוך ללארס פון טרייר השוודי, הוא נשאר במאי מעניין ומסקרן, שרבים מצפים לפרוייקט הבא שלו. שאולי יהיה אף חסר רחמים יותר מקודמיו. מי שלא מסוגל להכיל את הדעות שלו והסרטים החדשים שלו, יכול תמיד לחזור ולצפות ב"כולם ביחד" וב"פאקינג אמאל", שניהם סרטים מהנים, קלילים, ויחד עם זאת – מלאי חומר למחשבה.