איתמר אלקלעי, 2007
פרס אחד
בהתחלה לא ממש רציתי לראות את "סטפן בראון", ידעתי שיש על שמו בר/מסעדה ברחוב אלנבי בתל אביב, וידעתי שפעם עמדה שם חנות הפרוות שלו. באופן כללי אני נגד לבישת פרוות, וגם לא ממש ברור לי מי ירצה ללבוש אותן בחום הזה. אבל בכל זאת, לקחתי את הסרט הזה כאשר הוא יצא בDVD, וממש הופתעתי.
סטפן בראון היה אחד הפרוונים המפורסמים בישראל – טוב, הוא גם היה אחד היחידים. בנוסף להיותו פרוון ומאסטר של אופנה, הוא גם היה הומו מוצהר אפילו לפני קום המדינה, עוד כשהבריטים היו פה. כולם ידעו את זה, ונדמה שלאף אחד לא היתה עם זה בעיה. הסרט מתמקד בבן זוגו, אליעזר, שהיה חברו לחיים במשך כמעט 40 שנה. בתחילה, כולם התייחסו אליו יפה, באהדה ובקבלה, אבל כאשר נפטר מר בראון והותיר את כל רכושו לאליעזר במקום למשפחתו, החלו הצרות.
זה אמור להיות סרט על בן אדם אחד, אבל בעצם הוא מראה לנו הרבה יותר – אנקדוטות מעניינות על חיי הגייז בשנות השלושים למאה הקודמת, אופנות מתחלפות, וקצת על מערכות יחסים בגיל השלישי, שהן במקרה חד-מיניות. הסרט מציג גם קטעי ארכיון מהשנים עברו, מה שהופך את הכל למוחשי עוד יותר. סרט תיעודי קטן ומושקע, שמצליח לרגש ולגעת, אפילו אם אתם לא מחובבי הפרוות.
