כריסטיאן פצולד, גרמניה, 2005
2 זכויות ומועמדות אחת נוספת
ישנן כל מיני סיבות להגיע לראות סרט מסוים, בגלל במאי/ית, בגלל שחקנ/ית, בגלל שקראתם ביקורת, בגלל שחברים המליצו וכו'. אבל מה עם הסרטים הנחבאים אל הכלים? סרטי ביכורים של במאים, עטיפות שלא נראות כאילו המוצר שווה משהו? כזה היה "GESPENSTER". מילה שלא הבנתי את משמעותה אז, עטיפה אדומה קצת מכוערת, ובמאי שלא ידעתי מיהו. הדבר היחיד שידעתי שזה סרט גרמני, ויש בו אלמנט לסבי. טוב, זה כבר הספיק לי.
נינה, נערה יתומה עם לא מעט בעיות סוציאליות-תקשורתיות, אוספת זבל בחורשה במסגרת מה שנראה כמו עבודות שרות. תוך כדי היא שמה לב לטוני (טוב, איך אי אפשר לא לשים לב, היא כל כך יפה) שמוטרדת מינית ע"י כמה בחורים. היא עוזרת לה, ובין השתיים נרקמת מערכת יחסים קצת מוזרה, עם המון מתח מיני, המון עבירות על החוק, ומעט דיבורים. בסופו של דבר גם יקרה בניהן משהו, אבל אנחנו לא נראה אותו. לצד ציר העלילה הזה, ישנו עוד אחד. אישה מבוגרת יחסית שאיבדה את בתה (הבת לא מתה, היא איבדה אותה ליד הסופר) כשזו היתה בת 3, משוכנעת שנינה הקטנה והשברירית היא מארי, הבת הביולוגית שלה, ואכן – יש לה את כל הסיבות להאמין. העלילה עוד תסתבך עם זה, שתי הבנות תסתבכנה אחת עם השנייה, והאמא הביולוגית תסתבך עם עצמה. בקיצור – הכל מסתבך!
אני יכולה לדבר על המשמעות של שם הסרט, אבל זה רק יהרוס. אבל הבנת השם היא קריטית להבנת הסרט, בו שום דבר כמעט לא מובן מאליו וברור כשלעצמו, ואפילו נראה כאילו יש רצון להשאיר את הדברים לא ברורים. זהו אינו סרטו הראשון של פצולד, אבל הוא נראה כמו סרט ראשון של במאי. הוא מעניין, אבל מלא בבעיות. מה שכן, ככל שהבעיות מתגברות, הסרט נעשה מעניין יותר, הוא מתאר בצורה די מדויקת סיפור אהבה חד צדדי של ילדה בת 17 שעוד לא כל כך יודעת מה קורה לה בחיים, ויש ספק גדול אם היא אי פעם תדע. בנוסף, השחקנית הראשית (סבינה טימוטאו) כל כך יפה, שבעצם אפשר להוריד את הווליום, להסיר את הכתוביות, ולהתמקד בה בלבד. תיהנו.
פאטי אקין, גרמניה-תורכיה, 2007
17 זכיות, 6 מועמדויות נוספות.
אני עוקבת אחרי פאטי אקין מאז שראיתי את "IN JULY", סרטו הראשון. הבמאי התורכי, שעובד בגרמניה, מתעסק בד"כ ביחסי תורכים-גרמנים, מהגרים, וסרטיו מתרחשים בשתי הארצות האלה. אבל הם תמיד גברים, ואם יש שם נשים, הן בד"כ מושא אהבה של הגברים. ולכן, מה רבה היתה התרגשותי כאשר הבנתי שסרטו החדש אינו כזה. טוב, כמעט ולא.
מדובר באב ובנו, מהגרים תורכים החיים בגרמניה, כאשר האב חי עם מהגרת תורכייה שעבדה קודם כזונה. כאשר שניהם מתים, מקיים הבן את הבטחתו לאשת אביו והולך למצוא את בתה, שאמורה להיות בתורכיה. אך אבוי, היא איננה שם. היא ברחה לגרמניה בעקבות מהומות פוליטיות בתורכיה. ושם, בגרמניה, היא פוגשת את שרלוט, ותוך שניות הן מתאהבות, ולמרות מחסומי השפה (הרבים) גרות ביחד אצל האם השמרנית של שרלוט. ביחד הן מחליטות לחזור לתורכיה, ושם, לרוע המזל, נתפסת אייטן התורכיה (המדהימה ביופיה יש לציין) ונכלאת. שרלוט מנסה לעשות כל שביכולתה על מנת לשחרר אותה, אבל הגורל משחק תפקיד חשוב מאד בסרט הזה, ושרלוט נהרגת בשוגג באחד הכפרים התורכיים, בדיוק בזה שבו גרה אייטן פעם, יחד עם אימה, בדיוק איפה שמחפש אותה הבן היתום, שלא יודע על הקשר בין שתי הנשים, ובינו לבינן. נשמע מסובך? ובכן, כן. זה מאד מסובך. יותר מדי מסובך.
הסרט הזה היה יכול להיות סרט טוב, אבל יש בו יותר מדי פרטים, יותר מדי סימבוליות, ויותר מדי צרופי מקרים. מערכת היחסים הלסבית שנמצאת בו, נראית כאילו מישהו חיפש לעשות סרט ולהציב בו שתי לסביות, סתם בשביל הקטע. הכל קורה בינהן מהר מדי, ושום דבר לא מספיק. אז נכון, השמועה אומרת שלסביות אכן מתקדמות מהר מאד, אבל נראה שהסרט הזה ניזון מהשמועה הזאת, ולא בגלל סיבה שנמצאת בתסריט. וחבל. כי הסרט מצולם מאד יפה, והסיפור הוא יפה בעיקרון. חבל ששתי הבנות נראות כאילו נשתלו שם, לא קשורות.
לאונטין סאגן, גרמניה, 1931
2 זכיות
התלבטתי רבות אם לכתוב על הסרט הזה או לא. בכל זאת, אי אפשר להשיג אותו בשום מקום, ובינתיים אין סיכוי שמישהו יראה אותו, הוא לא יצא בוידאו או בדי.וי.די ורק אם יוצא לכן לתפוס איזו הקרנה איזוטרית תוכלו לראות את ה"פנינה הקולנועית" הזו. אבל בכל זאת החלטתי שהיות וזה הסרט הלסבי הראשון (!) שבו הלסביות הן לסביות, ולא מרומזות, חובה עלי לכתוב עליו.
מנואלה מגיעה לפנימיה לבנות לאחר מות אימה. היא משתלבת מהר עם שאר הילדות, ופוגשת את המורה הנערצת על כולן – גברת פון ברנבורג. כולן מאוהבת בה, ונראה שגם לה לא חסר. בכיבוי האורות היא נותנת לכל ילדה נשיקה על הלחי, מתנהגת יפה לכולן, וממעטת להעניש. אבל נראה כאילו היא מפתחת חיבה מיוחדת למנואלה. כאשר מגיעה שעת השינה, היא מנשקת אותה על הפה. (ממש! וזאת שנת 1931!) מנואלה מפתחת אובססיה כלפיה, ולא מפחדת להודיע לכל העולם שהיא מאוהבת במורה שלה. המנהלת חושבת שזה לא בריא, שמנואלה "חולה", ומשעה אותה מהפניימיה. כאשר המורה שומעת את זה, היא משעה את עצמה גם כן. תוך כדי הבנות מעלות הצגת-דראג, שבה חלקן מתחפשות לבנים, ומלטפות אחת לשנייה את הרגליים. הן שמות תמונות של בנות אחרות בארונות שלהן, אבל אסור שמנהלת תראה, כמובן.
זהו סרט חתרני, חדשני, שלא היה כמותו עד אז, ולמעשה, גם הרבה זמן אחר כך. ההתייחסות להתאהבות הבנות כאל "מחלה", צילומי הרגליים העירומות המלוטפות, אלו דברים שלא נעשו קודם בקולנוע. שנות ה30 בגרמניה, לפני עליית היטלר לשלטון, הן שנות רפובליקת וייאמר הדקדנטית והעליזה (תרתי משמע). הסרט הזה הוא דוגמא לתרבות שהיתה ואיננה עוד, ואפילו הרימייק שלו, משנות ה50 אינו נועז כמותו. אז ברור שיש לו מגרעות, אבל בכל זאת, הן מתבטלות לעומת החשיבות של הסרט. ולכן, אם יוצא לכן לשמוע על איזו הקרנה, רוצו לראות. זה הכי קרוב שנוכל להגיע לימי המועדונים העליזים של שנות ה30 בגרמניה.
נושאים: קולנוע גרמני
מקס פרברבוק, 1999
סרטו של מקס פרברבוק "אמה ויגואר", משלב שתי אהבות גדולות שלי – נשים שאוהבות נשים אחרות ומלחמת העולם השנייה, או ליתר דיוק, השואה.
ההקרנה בפסטיבל הסרטים בירושלים היתה מלאה עד אפס מקום בשני סוגים של אנשים – ניצולי שואה בגילאים 70+, שבאו לראות את הפאן השואתי/מלחמתי, ולסביות צעירות בנות 20+, שבאו לראות אם הספר שהן קראו פעם על לסביות בשואה עובד גם בקולנוע. והוא עובד.
ברלין, 1943, רומן מתחיל בין גרמנייה ותומכת המשטר הנאצי (יוליאנה קוהלר, שלא נרגעת עד היום מהתפקידים האלה, וגילמה גם את אווה בראון בסרט המעולה "הנפילה") אשר בעלה נמצא באותם ימים במלחמה, לבין עיתונאית שפועלת במחתרת אנטי-נאצית.
הנשים נאבקות לממש את אהבתן הבלתי אפשרית, גם בגלל שחד מיניות מאד לא פופולארית בימי היטלר, וגם מפני שהעיתונאית – רחמנא לנצלן, יהודייה כשרה. הרומן שלהן סוער, מלא בחששות ובלחץ, ובעיקר – נסיון לגשר בין הפערים שלכאורה נראים בלתי ניתנים לגישור, בין יהודים לגרמנים. אבל השעון מתקתק, וכשהגסטאפו מגיעים לדירה, אף אחד לא מופתע…
אפשר להתווכח אם הסרט יותר טוב מהספר, תמיד. זה נכון שהסרט משמיט כמה פרטים חשובים, אבל הוא מעביר למסך דמויות גדולות מהחיים, בתקופה שהיה מאד קשה לחיות. הפרטים הקטנים בתפאורה, בתלבושות, באביזרים, ובעיקר שתי הכוכבות הראשיות, הופכות את הסרט הזה לרגיש ואמין. אבל גם אם הוא לא היה – אני מאמינה שמערכות יחסים בין נשים גרמניות ליהודיות בתקופת מלחמת העולם השנייה בכלל ובברלין (מישהו אמר מרלין דיטריך? יש הרבה מחוות בסרט הזה) בפרט לא מעניינות רק אותי.
שתי השחקניות הראשיות מריה שרדר ויוליאנה קוהלר זכו בפרס דב הכסף בפסטיבל הסרטים של ברלין. בנוסף זכה הסרט בהרבה פרסים בפסטיבלים הומו-לסביים ברחבי העולם. הסרט אולי מתרחש במלחמת העולם השנייה, אבל זוהי רק דמות משנית בסרט שבו סיפור האהבה חוצה הגבולות הוא הגיבור הראשי.
