ג'יימי באביט, ארה"ב, 2007
4 זכיות, מועמדות אחת נוספת.
הוי, ג'יימי באביט, כמה חיכיתי שתעשי עוד סרט. מ1999, שמונה שנים! הסרט הקודם שלך, יחידה במינה (BUT I'M A CHEERLEADER) הוא אחד מסרטי הלסביות האהובים עלי ביותר בכל הזמנים (כתוב עליו במקום אחר בבלוג, אז לא אכתוב עליו שוב פה). מה עשית שמונה שנים? ביימת פרקים בסדרות טלוויזיה כמו בנות גילמור? מה זה עשה לך? אחרי שמונה שנים של חיכיון את מציגה לי את המוצר הזה?
מוזיקת פאנק רועשת של להקת לסביות צרחנית ברקע של פתיח בשחור לבן. ערימה של שמות של שחקניות שבתוכן גם דניאלה סי, (מקס מ"ישנן בנות") כתובות בפונט גראפיטי מדליק כביכול. אנחנו פוגשים את אנה, שתוך דקות אנו מגלים שהיא נפרדה מהחברה שלה, שההורים שלה ממש בסדר עם הנטיות שלה, שאחותה מתחתנת ממש עכשיו, ושהיא עובדת במכון לניתוחים פלסטיים. בחורה רגילה לגמרי, בלי בעיות מיוחדות. אך אבוי! מה עם העמדות הפוליטיות שלה? למה היא חייבת להיות כמו כולם? היא לא רואה שבזה שהיא עובדת במכון לניתוחים כאלה היא בעצם משפילה את כל המין הנשי? היא לא יודעת שחברות הטמפונים מייצרות אותם במיוחד כדי לגרום לנו לדמם עוד כדי שנקנה עוד? למה היא לא שומעת רק מוסיקה שעושות לסביות וקוראת רק ספרות לסבית? מה לא בסדר איתה? אל דאגה, היא תפגוש את סיידי, שמרססת גראפיטי אנטי-פלסטי על המכון שבו היא עובדת, ומיד תכנס להרפתקה האינטלקטואלית-אקטיביסטית של חייה. חבל שהיא תתאהב בסיידי, שנמצאת במערכת יחסים לא מתפקדת כבר שנים, אבל כזו שהיא לא יכולה לצאת ממנה (או שלא?) תעשה מלא טעויות בדרך ותשכח מאחותה המתחתנת. מה יותר חשוב, אקטיביזם או חתונה סטרייטית? ברור שאקטיביזם, מישהי חשבה אחרת?
אז נכון, הסרט מציג עובדות מעוררות מחשבה, ובוודאי נכונות. אבל הכל כל כך מוגזם, שיש הרגשה שאנו צופים בסרט חינוכי משנות ה30, על עידוד לשינוי. הדמויות עסוקות בלצעוק סיסמאות, ובלצעוק אחת על השנייה. ובעיקר – הסרט לא כיפי. לא כמו שציפיתי שהוא יהיה. אני יודעת שזה קלישאתי אך כגודל הצפייה כך גודל האכזבה. למעט הופעת אורח נהדרת של מלאני לינסקי (זוכרים? יצורים שמימיים?) ופריים וחצי של קליאה דובל (נערה בהפרעה) הסרט לא מתרומם. אני חייבת לציין שלפחות היא לא כתבה את התסריט, כך שג'יימי באביט רק חצי אשמה. חבל. נחכה לסרט הבא, אולי יהיה יותר טוב.
ליסה צ'ולודנקו, ארה"ב, 1998
7 זכיות, 14 מועמדויות נוספות
משולש מצולם נמצא גבוה מאד ברשימת סרטי הלסביות הטובים של כל הזמנים שלי. הוא מצולם טוב, מבוים טוב, התסריט שלו טוב, הלסביות לא מביכות ומערכות היחסים בנויות היטב. זה נכון שיש לו כמה בעיות, אבל הכל שולי כשגיבורת הסרט היא אלי שידי המהממת, זאת שהיתה ה"מגניבה" ב"מועדון ארוחת הבוקר".
סיד וג'יימס הם זוג צעיר שנראה כאילו הכל הולך להם. סיד (ראהדה מיטשל, ששיחקה כבר לסבית בpersonal best, אחד מסרטי הלסביות הראשונים והמוכרים) היא עוזרת עריכה במגזין נחשב, וג'יימס, טוב – הוא לא חשוב במיוחד. יש להם רק בעיה אחת, יש להם נזילה מהתקרה. והיא בטח נובעת מהדירה למעלה. אז סיד עולה לבקש מהדיירת שגרה שם לבדוק את זה, ומגלה עולם ומלואו. לוסי ברלינר, הלוא היא אלי שידי, היא צלמת סטילס לסבית שחיה עם בת זוגה השחקנית (פטריסיה קלרקסון המצוינת) שכיום עסוקה יותר בסמים מאשר במשחק. סיד רואה את הצילומים שלה, מתלהבת מהם, ומציעה לעורך המגזין לרכוש כמה מתמונותיה לעיתון. בד בבד מתפתחת בינהן מערכת יחסים, כאשר סיד בוגדת בג'יימס, ולוסי בבת זוגה. הכל נראה ורוד בהתחלה, אבל זה לא באמת ככה…
לפעמים יש סרטים שכאשר שומעים על מה הם, הם נשמעים כמו כל סרט אחר. כמו לתאר מישהו בלי לראות אותו, יש אנשים שהתיאור שלהם נשמע כמו תיאור של כל אחד אחר. אבל כמסתכלים בסרט, או בבן האדם, רואים שזה לא כך. הסרט הזה רגיש, האנשים אינם פלקטים והלסביות אינן סטריאוטיפ. זהו סרט עצמאי, קטן ויפה, שלא מנסה להיות משהו אחר. ולכן אני אוהבת אותו. וכדאי גם לכן לראות. (מי שעוד לא ראתה)
נושאים: קולנוע אמריקאי
צ'רלס הרמן-וורמפלד, 2001
8 זכיות, ו3 מועמדויות נוספות
כשראיתי את ג'סיקה שטיין פעם ראשונה בקולנוע נפלתי מצחוק. היא היתה מין סוג של וודי אלן, רק אישה. הסרט, שנכתב על ידי שתי בחורות ובויים על ידי בחור, נכתב בעצם על מערכת היחסים שהיתה בין שתי התסריטאיות, ושנגמרה בינתיים. בפעם השנייה שראיתי אותו, כבר פיתחתי חוש הומור חד יותר, והפעם לא נפלתי. בנוסף, שמתי לב למספר בעיות, אבל זה לא מפריע לי לדרג אותו במקום די גבוה בסולם סרטי הלסביות שלי.
ג'סיקה שטיין היא יהודיה קודם כל ורווקה אחרי זה. היא שנונה, יפה ועיתונאית – אבל, רווקה. מסיבות מסוימות היא מחליטה ללכת לבדוק את החיים בצד השני, ויוצאת לדייט עם אישה. הכימיה עובדת כמו שצריך, והכל נראה נפלא, עד שהחיים האמיתיים מגיעים. היא מגלה שאולי לא מתאים לה להיות לסבית, וזה שהאקס שלה מגיח מעבר לפינה לא ממש עוזר. אבל בינתיים, היא מצחיקה. ממש. ומערכת היחסים בינה לבין החברה שלה היא מדויקת ואמיתית, ובהחלט ניכרת בתסריט העובדה שהוא מבוסס על משהו אמיתי.
אז נכון שג'סיקה בסוף מנשקת בחורים ולא בחורות, שזה חבל, כי היא היתה יכולה להיות מאד פופולארית במינרווה, אבל הסרט חמוד, מצחיק ואמיתי, ושתי התסריטאיות גם משחקות את התפקידים הראשיים, ומחיות את הרומן שהיה להן פעם, מה שתורם מאד לאמינות של הסרט. אז נכון שהוא לא איכותי במיוחד, ואם אתם לא מחובבי וודי אלן יש סיכוי שדי תסבלו, אבל הוא כיפי, וגם להן מגיע!
נושאים: קולנוע אמריקאי
דנקן טאקר, ארה"ב, 2005
2 מועמדויות לאוסקר, 37 מועמדויות ו25 זכיות אחרות.
את "טראנס אמריקה" רציתי לראות בגלל שאני מעריצה את פליסטי הופמן, הלוא היא לינט סקאבו מ"עקרות בית נואשות" (סידרה מדהימה, שאם לא ראיתם, כדאי לרוץ לספריות הוידאו הקרובות לביתכם) תהיתי איך היא תתפקד בסרט באורך מלא, כאשר היא מגלמת תפקיד רחוק שנות אור ממה שהיא עושה בסידרה. לא התאכזבתי. גברת הופמן מתעלה על עצמה בסרט הזה.
הופמן מגלמת את ברי, בחור שנמצא בשלבים האחרונים להפוך לבחורה, רק חסר הניתוח הסופי שיחתום את הגולל. אבל בדרך לשם הוא/היא צריכה להתמודד עם עברה. במיוחד כאשר מגיעה שיחת טלפון מבחור בן 17 שמזדהה כבנה מאיזה קשר לא ברור שהיה לה בימי הקולג' (כשעוד היתה גבר לכל דבר). כאשר הבן האובד אומר לה שהוא בכלא וצריך שהיא תבוא לשחרר אותו, ללא ידיעה שאביו הוא בתהליכי שינוי מין, היא מחליטה לצאת לדרך. היא נוסעת מלוס אנג'לס לניו יורק ולוקחת אותו איתה חזרה ללוס אנג'לס, והם עוברים את רב הדרך כאשר בנה בטוח שהיא מיסיונרית טובת לב ששיחררה אותו מהכלא כדי להפוך אותו לקתולי טוב. מה רבה הפתעתו כאשר מתבררת האמת…
הדרמה המרגשת הזו מביאה למסך סיפור מרגש ונוגע של טרנאסקסואליות, כאשר עד היום מעטים האנשים המסוגלים להתמודד איתה, ומעטים הסרטים העוסקים בה (העלילתיים, לא התיעודיים). פליסטי הופמן נוגעת ללב ומשחקת מצוין בחור הנקרע בין המינים, ובין המשפחות החדשות והישנות שלו. הסרט לא רק מתמודד עם המהפך הזה מגבר לאישה, אלא גם עם השלכותיו על הסביבה, ועל המשפחה של המנותח/ת לעתיד. בנוסף, רב הדיאלוג בסרט אולתר בזמן הצילומים, מה שתורם רבות לאמינות שלו. בעיני זהו סרט חובה לכל מי שהנושא קרוב לליבם, ואולי אף חובה עוד יותר, לכל אלה הסולדים ממנו. אולי הם לא ייהנו במיוחד, אבל אני בטוחה שהם יקבלו תובנות חדשות.
נושאים: קולנוע אמריקאי
ג'יימי בביט, ארה"ב, 1999
4 מועמדויות, 2 זכיות
אני אוהבת קומדיות רומנטיות, אני מודה. אני אוהבת גם סאטירות, פארודיות, וסרטים שלא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות (למרות שאח"כ אני חייבת לאזן עם איזה גודאר אחד לפחות). "אבל אני מעודדת" (תרגום שלי) תמיד נכנס אצלי בדירוגי הקומדיות למקום גבוה מאד, ולפני שיצא D.E.B.S., הוא גם היה סרט הלסביות המצחיק ביותר שראיתי.
ג'יימי בביט מוכרת לנו יותר בתור במאית של סדרות טלוויזיה. היא חתומה על "POPULAR", על "בנות גילמור", על "ניפ/טאק" וכמובן – על "ישנן בנות". אבל לפני כל אלה – היא כתבה וביימה את הסרט הזה, ובהצלחה רבה.
נסיכת האינדי נטשה ליון ("אם הקירות היו יכולים לדבר 2") היא מייגן, בת 17, קתולית, צמחונית, מעודדת, קצת מעופפת, עם חבר ספורטאי שהיא שונאת לנשק וחברות מעודדות שהיא אוהבת להסתכל עליהן זזות (ובעיקר קופצות). כל הסובבים אותה חושדים בנטיות המיניות שלה ושולחים אותה למחנה "גמילה" שבו היא תלמד לאהוב בנים, לבשל, לנקות – בקיצור – להיות אישה טובה. במחנה היא תפגוש בנים הומואים שמנסים לחזור למוטב, ובנות לסביות (כל סטריאוטיפ אפשרי) שמנסות לחזור למוטב, אולי. בהתחלה היא בכלל לא מתחברת, אבל לאט לאט היא מגלה את העולם הלסבי, ובעיקר בחורה אחרת בשם גרהאם (קליאה דובל, "נערה בהפרעה"). מנערה שמדחיקה את המיניות האמיתית שלה, היא תהפוך בעזרתה האדיבה של גרהאם ללסבית ראויה. ואיזה כיף לנו הצופים בדרך, כי הסרט הזה פשוט מצחיק.
בדרך כלל אני כועסת על סרטי סטריאוטיפים, על קלישאות ועל עלילות צפויות. אבל מהפריים הראשון של הסרט ברור לנו שפה זה אחרת, כאן יש קומדיה/פארודיה על סטרייטים, ועל מה שהם חושבים על גייז, ולכן הסטריאוטיפים כאן הם מוגזמים בכוונה, ונראה כאילו רק חסר שגם השמיים היו צבועים בצבעי הקשת. כל מה שנותר לי הוא לחכות לסרטה הבא של בביט, "THE ITTY BITTY TITTY COMMITTEE", שנקווה שיהיה טוב כקודמו.
נושאים: קולנוע אמריקאי
אנג'לה רובינסון, ארה"ב, 2004
3 מועמדויות, זכייה אחת
אנג'לה רובינסון מוכרת לכולנו בתור אחת הכותבות והבמאיות העיקריות של "ישנן בנות", סידרה שאין צורך להכביר עליה במילים, אני מקווה. אבל היא גם מביימת סרטים באורך מלא, שאחד מהם – ד.ב.ס (סליחה, השם בעברית פשוט לא עובד) הוא מקורי ואף גאוני בעיני.
הכל התחיל בסרט קצר בעל אותו שם, שנעשה שנה קודם לכן, ומספר על בנות נבחרות שעובדות ולומדות להיות סוכנות חשאיות (סוג של FBI) וצריכות להציל את העולם מבחורה רשעית אחת שרוצה להשתלט עליו. רק שהבחורה הרעה היא לא סתם רעה וזהו, היא גם לסבית מהממת, רווקה, שמתאהבת באחת הסוכנות האלה וחוטפת אותה.
הסרט הזה היה קצר מדי, ועשוי לא משהו, אבל היה בו ניצוץ של גאונות ומקוריות, ולכן גברת רובינסון קיבלה הר של תקציב, והלכה לעשות מזה סרט באורך מלא. והנה, סוף סוף, גם הלסביות מקבלות קומדיית אקשן שלא צוחקת עליהן, אלא צוחקת איתן, ואפילו הקטעים הפחות טובים הם נסלחים כאשר יודעים שמי שעשתה את הסרט היא אישה בעצמה, ולא גבר חרמן. ולא פלא שאין פה אפילו סצינה סקס אחת (ולא שלא חיכיתי לכזו) וכשהן כבר במיטה ביחד, אז הן מושכות אחת לשנייה בחזייה. (טוב, הסרט קצת ילדותי…)
אז זה נכון שאנג'לה רובינסון עושה סרטי ילדים (היא ביימה את לינדזי לוהן ב"חיפושית השובבה" של דיסני) וניסיונה בבימוי אינו רב, אבל הסרט הזה מוצלח מאד בעיני, הדמויות המשניות פשוט הורסות מצחוק, והשחקניות הראשיות פשוט מהממות. אז מה עוד ביקשתי? עלילה הגיונית? אה… לא תמיד חייבים. זה נסלח.
נושאים: קולנוע אמריקאי
האחים וושבסקי, 1996
אני תוהה אם נשארו עוד לסביות צעירות או מבוגרות שלא ראו את "קשורות". סרטם הראשון של האחים וושבסקי, שאחר כך הביאו לעולם את טרילוגיית ה"מטריקס". סרט לוחמני, קצת אלים, ובעל סצינות מין לסבי מפורשות (!).
ג'ינה גרשון (שמצהירה בכל מקום ש"קשורות" זה הסרט הכי טוב שהיא עשתה) היא בוצ'ת-על, אסירה לשעבר, המגיעה לעשות עבודות אינסטלציה (תרתי משמע) בבניין של ג'ניפר טילי (שזו לא פעם ראשונה שהיא מופיעה כלסבית, הלוא היא איימי הידועה לשמצה מ"לרדוף אחרי איימי" של קווין סמית).
שתי הבנות מתחברות ומתאהבות למרות שלאחת מהן (נחשו למי) יש בן זוג שעובד בשביל המאפיה. הבנות מחליטות לגנוב 2 מיליון דולר מהמאפיה – החלטה לא נבונה במיוחד – אבל זה כמעט מצליח. כמעט.
"קשורות" הוא לא הסרט היחיד של האחים וושבסקי שמציג דמויות נשיות שאוהבות נשים. גם אחרי טרילוגיית המטריקס, בסרטם "ונדטה", נטלי פורטמן מקבלת מכתב מאישה אלמונית שמתגלה כאוהבת נשים בעצמה. אבל זה לא נגמר בקולנוע. בחיים עצמם האחים אנדי ולארי וושבסקי, הם בעצם האח אנדי והאחות לאנה וושבסקי. האח לארי עבר ניתוח לשינוי מין בשנת 2007, והפך חוקית לאישה. בנוסף, נקשרו לשמו (או לשמה) כמה שערוריות מין נוספות – הוא חובב סאדו/מאזו והתגרש מאשתו הראשונה כדי להפוך ל"עבד" של אשה אחרת במשרה מלאה.
זה נכון ש"קשורות" לא יזכה למקום של כבוד בסרטי המופת של שנות ה90', או אפילו נחשב לאחד הטובים של הוושבסקים עצמם, אבל הוא בהחלט סימן דרך בקולנוע ההומי-לסבי ושווה לראותו, גם אם רק פעם אחת, ולו רק בשביל סצינות הסקס.
