LGBT CINEMA

ג'יימי באביט, ארה"ב, 2007

4 זכיות, מועמדות אחת נוספת.

הוי, ג'יימי באביט, כמה חיכיתי שתעשי עוד סרט. מ1999, שמונה שנים! הסרט הקודם שלך, יחידה במינה (BUT I'M A CHEERLEADER) הוא אחד מסרטי הלסביות האהובים עלי ביותר בכל הזמנים (כתוב עליו במקום אחר בבלוג, אז לא אכתוב עליו שוב פה). מה עשית שמונה שנים? ביימת פרקים בסדרות טלוויזיה כמו בנות גילמור? מה זה עשה לך? אחרי שמונה שנים של חיכיון את מציגה לי את המוצר הזה?

מוזיקת פאנק רועשת של להקת לסביות צרחנית ברקע של פתיח בשחור לבן. ערימה של שמות של שחקניות שבתוכן גם דניאלה סי, (מקס מ"ישנן בנות") כתובות בפונט גראפיטי מדליק כביכול. אנחנו פוגשים את אנה, שתוך דקות אנו מגלים שהיא נפרדה מהחברה שלה, שההורים שלה ממש בסדר עם הנטיות שלה, שאחותה מתחתנת ממש עכשיו, ושהיא עובדת במכון לניתוחים פלסטיים. בחורה רגילה לגמרי, בלי בעיות מיוחדות. אך אבוי! מה עם העמדות הפוליטיות שלה? למה היא חייבת להיות כמו כולם? היא לא רואה שבזה שהיא עובדת במכון לניתוחים כאלה היא בעצם משפילה את כל המין הנשי? היא לא יודעת שחברות הטמפונים מייצרות אותם במיוחד כדי לגרום לנו לדמם עוד כדי שנקנה עוד? למה היא לא שומעת רק מוסיקה שעושות לסביות וקוראת רק ספרות לסבית? מה לא בסדר איתה? אל דאגה, היא תפגוש את סיידי, שמרססת גראפיטי אנטי-פלסטי על המכון שבו היא עובדת, ומיד תכנס להרפתקה האינטלקטואלית-אקטיביסטית של חייה. חבל שהיא תתאהב בסיידי, שנמצאת במערכת יחסים לא מתפקדת כבר שנים, אבל כזו שהיא לא יכולה לצאת ממנה (או שלא?) תעשה מלא טעויות בדרך ותשכח מאחותה המתחתנת. מה יותר חשוב, אקטיביזם או חתונה סטרייטית? ברור שאקטיביזם, מישהי חשבה אחרת?

אז נכון, הסרט מציג עובדות מעוררות מחשבה, ובוודאי נכונות. אבל הכל כל כך מוגזם, שיש הרגשה שאנו צופים בסרט חינוכי משנות ה30, על עידוד לשינוי. הדמויות עסוקות בלצעוק סיסמאות, ובלצעוק אחת על השנייה. ובעיקר – הסרט לא כיפי. לא כמו שציפיתי שהוא יהיה. אני יודעת שזה קלישאתי אך כגודל הצפייה כך גודל האכזבה. למעט הופעת אורח נהדרת של מלאני לינסקי (זוכרים? יצורים שמימיים?) ופריים וחצי של קליאה דובל (נערה בהפרעה) הסרט לא מתרומם. אני חייבת לציין שלפחות היא לא כתבה את התסריט, כך שג'יימי באביט רק חצי אשמה. חבל. נחכה לסרט הבא, אולי יהיה יותר טוב.