ג'יימי באביט, ארה"ב, 2007
4 זכיות, מועמדות אחת נוספת.
הוי, ג'יימי באביט, כמה חיכיתי שתעשי עוד סרט. מ1999, שמונה שנים! הסרט הקודם שלך, יחידה במינה (BUT I'M A CHEERLEADER) הוא אחד מסרטי הלסביות האהובים עלי ביותר בכל הזמנים (כתוב עליו במקום אחר בבלוג, אז לא אכתוב עליו שוב פה). מה עשית שמונה שנים? ביימת פרקים בסדרות טלוויזיה כמו בנות גילמור? מה זה עשה לך? אחרי שמונה שנים של חיכיון את מציגה לי את המוצר הזה?
מוזיקת פאנק רועשת של להקת לסביות צרחנית ברקע של פתיח בשחור לבן. ערימה של שמות של שחקניות שבתוכן גם דניאלה סי, (מקס מ"ישנן בנות") כתובות בפונט גראפיטי מדליק כביכול. אנחנו פוגשים את אנה, שתוך דקות אנו מגלים שהיא נפרדה מהחברה שלה, שההורים שלה ממש בסדר עם הנטיות שלה, שאחותה מתחתנת ממש עכשיו, ושהיא עובדת במכון לניתוחים פלסטיים. בחורה רגילה לגמרי, בלי בעיות מיוחדות. אך אבוי! מה עם העמדות הפוליטיות שלה? למה היא חייבת להיות כמו כולם? היא לא רואה שבזה שהיא עובדת במכון לניתוחים כאלה היא בעצם משפילה את כל המין הנשי? היא לא יודעת שחברות הטמפונים מייצרות אותם במיוחד כדי לגרום לנו לדמם עוד כדי שנקנה עוד? למה היא לא שומעת רק מוסיקה שעושות לסביות וקוראת רק ספרות לסבית? מה לא בסדר איתה? אל דאגה, היא תפגוש את סיידי, שמרססת גראפיטי אנטי-פלסטי על המכון שבו היא עובדת, ומיד תכנס להרפתקה האינטלקטואלית-אקטיביסטית של חייה. חבל שהיא תתאהב בסיידי, שנמצאת במערכת יחסים לא מתפקדת כבר שנים, אבל כזו שהיא לא יכולה לצאת ממנה (או שלא?) תעשה מלא טעויות בדרך ותשכח מאחותה המתחתנת. מה יותר חשוב, אקטיביזם או חתונה סטרייטית? ברור שאקטיביזם, מישהי חשבה אחרת?
אז נכון, הסרט מציג עובדות מעוררות מחשבה, ובוודאי נכונות. אבל הכל כל כך מוגזם, שיש הרגשה שאנו צופים בסרט חינוכי משנות ה30, על עידוד לשינוי. הדמויות עסוקות בלצעוק סיסמאות, ובלצעוק אחת על השנייה. ובעיקר – הסרט לא כיפי. לא כמו שציפיתי שהוא יהיה. אני יודעת שזה קלישאתי אך כגודל הצפייה כך גודל האכזבה. למעט הופעת אורח נהדרת של מלאני לינסקי (זוכרים? יצורים שמימיים?) ופריים וחצי של קליאה דובל (נערה בהפרעה) הסרט לא מתרומם. אני חייבת לציין שלפחות היא לא כתבה את התסריט, כך שג'יימי באביט רק חצי אשמה. חבל. נחכה לסרט הבא, אולי יהיה יותר טוב.
כריסטיאן פצולד, גרמניה, 2005
2 זכויות ומועמדות אחת נוספת
ישנן כל מיני סיבות להגיע לראות סרט מסוים, בגלל במאי/ית, בגלל שחקנ/ית, בגלל שקראתם ביקורת, בגלל שחברים המליצו וכו'. אבל מה עם הסרטים הנחבאים אל הכלים? סרטי ביכורים של במאים, עטיפות שלא נראות כאילו המוצר שווה משהו? כזה היה "GESPENSTER". מילה שלא הבנתי את משמעותה אז, עטיפה אדומה קצת מכוערת, ובמאי שלא ידעתי מיהו. הדבר היחיד שידעתי שזה סרט גרמני, ויש בו אלמנט לסבי. טוב, זה כבר הספיק לי.
נינה, נערה יתומה עם לא מעט בעיות סוציאליות-תקשורתיות, אוספת זבל בחורשה במסגרת מה שנראה כמו עבודות שרות. תוך כדי היא שמה לב לטוני (טוב, איך אי אפשר לא לשים לב, היא כל כך יפה) שמוטרדת מינית ע"י כמה בחורים. היא עוזרת לה, ובין השתיים נרקמת מערכת יחסים קצת מוזרה, עם המון מתח מיני, המון עבירות על החוק, ומעט דיבורים. בסופו של דבר גם יקרה בניהן משהו, אבל אנחנו לא נראה אותו. לצד ציר העלילה הזה, ישנו עוד אחד. אישה מבוגרת יחסית שאיבדה את בתה (הבת לא מתה, היא איבדה אותה ליד הסופר) כשזו היתה בת 3, משוכנעת שנינה הקטנה והשברירית היא מארי, הבת הביולוגית שלה, ואכן – יש לה את כל הסיבות להאמין. העלילה עוד תסתבך עם זה, שתי הבנות תסתבכנה אחת עם השנייה, והאמא הביולוגית תסתבך עם עצמה. בקיצור – הכל מסתבך!
אני יכולה לדבר על המשמעות של שם הסרט, אבל זה רק יהרוס. אבל הבנת השם היא קריטית להבנת הסרט, בו שום דבר כמעט לא מובן מאליו וברור כשלעצמו, ואפילו נראה כאילו יש רצון להשאיר את הדברים לא ברורים. זהו אינו סרטו הראשון של פצולד, אבל הוא נראה כמו סרט ראשון של במאי. הוא מעניין, אבל מלא בבעיות. מה שכן, ככל שהבעיות מתגברות, הסרט נעשה מעניין יותר, הוא מתאר בצורה די מדויקת סיפור אהבה חד צדדי של ילדה בת 17 שעוד לא כל כך יודעת מה קורה לה בחיים, ויש ספק גדול אם היא אי פעם תדע. בנוסף, השחקנית הראשית (סבינה טימוטאו) כל כך יפה, שבעצם אפשר להוריד את הווליום, להסיר את הכתוביות, ולהתמקד בה בלבד. תיהנו.
