נושאים: כללי
מייקל ווינטרבוטום, 1995
4 מועמדויות
מייקל ווינטרבוטום הוא אחד הבמאים הפורים ביותר בקולנוע כיום, מאחוריו קרוב לשלושים סרטים, והוא מוציא סרט בשנה. הוא מתנסה בכל מני סגנונות, מדרמה ועד קולנוע תיעודי, והוא בכלל התחיל בטלוויזיה. "נשיקת הפרפר" היה הסרט הראשון שראיתי שלו, ומאז אני רואה כל דבר שהוא עושה.
אמנדה פאלמר (הלוא היא "האני באני" השודדת מספרות זולה) היא יוניס, אישה קשת יום וקצת הרבה מעורערת, שעוברת מתחנת דלק לתחנת דלק באנגליה בחיפושה אחרי האישה שהיא מאוהבת בה, שלא ברור האם היא קיימת באמת. באחת מהתחנות שלה היא פוגשת את מרים, אשה כבדת שמיעה ובעיית ליקויים חברתיים אחרים, שמרחמת עליה ומסתקרנת ממנה ומציעה לה לבוא אליה הביתה. מכאן – הדברים יכולים רק להתדרדר עבור שתיהן, ואולי לא?
באחת הסצינות הבלתי נשכחות אמנדה פאלמר מתפשטת ומגלה לעולם שהיא מלאה בשרשראות ברזל שיוצאות ונכנסות מכל מני מקומות. בתחילה, בתור לסבית צעירה בת 15 תהיתי אם אצל כל הלסביות זה ככה. הסרט לא יוצא מגדרו על מנת להוכיח את ההפך, ובהחלט דברים רעים קורים שם ללסביות, הן פושעות, רעות, אבל מנסות להשתנות. ולמרות שגבר ביים אותו, וכך זה גם נראה, בעיני זה אחד מעמודי התווך של סרטי הלסביות – בזכות העלילה, הליהוק והצילום המדהים, שמשום מה סרטים כאלה נוטים להזניח בדרך כלל.
No Comments Yet עד כה
כתיבת תגובה
<a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <pre> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>
