LGBT CINEMA

ג'יימי בביט, ארה"ב, 1999

4 מועמדויות, 2 זכיות

אני אוהבת קומדיות רומנטיות, אני מודה. אני אוהבת גם סאטירות, פארודיות, וסרטים שלא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות (למרות שאח"כ אני חייבת לאזן עם איזה גודאר אחד לפחות). "אבל אני מעודדת" (תרגום שלי) תמיד נכנס אצלי בדירוגי הקומדיות למקום גבוה מאד, ולפני שיצא D.E.B.S., הוא גם היה סרט הלסביות המצחיק ביותר שראיתי.

ג'יימי בביט מוכרת לנו יותר בתור במאית של סדרות טלוויזיה. היא חתומה על "POPULAR", על "בנות גילמור", על "ניפ/טאק" וכמובן – על "ישנן בנות". אבל לפני כל אלה – היא כתבה וביימה את הסרט הזה, ובהצלחה רבה.

נסיכת האינדי נטשה ליון ("אם הקירות היו יכולים לדבר 2") היא מייגן, בת 17, קתולית, צמחונית, מעודדת, קצת מעופפת, עם חבר ספורטאי שהיא שונאת לנשק וחברות מעודדות שהיא אוהבת להסתכל עליהן זזות (ובעיקר קופצות). כל הסובבים אותה חושדים בנטיות המיניות שלה ושולחים אותה למחנה "גמילה" שבו היא תלמד לאהוב בנים, לבשל, לנקות – בקיצור – להיות אישה טובה. במחנה היא תפגוש בנים הומואים שמנסים לחזור למוטב, ובנות לסביות (כל סטריאוטיפ אפשרי) שמנסות לחזור למוטב, אולי. בהתחלה היא בכלל לא מתחברת, אבל לאט לאט היא מגלה את העולם הלסבי, ובעיקר בחורה אחרת בשם גרהאם (קליאה דובל, "נערה בהפרעה"). מנערה שמדחיקה את המיניות האמיתית שלה, היא תהפוך בעזרתה האדיבה של גרהאם ללסבית ראויה. ואיזה כיף לנו הצופים בדרך, כי הסרט הזה פשוט מצחיק.

בדרך כלל אני כועסת על סרטי סטריאוטיפים, על קלישאות ועל עלילות צפויות. אבל מהפריים הראשון של הסרט ברור לנו שפה זה אחרת, כאן יש קומדיה/פארודיה על סטרייטים, ועל מה שהם חושבים על גייז, ולכן הסטריאוטיפים כאן הם מוגזמים בכוונה, ונראה כאילו רק חסר שגם השמיים היו צבועים בצבעי הקשת. כל מה שנותר לי הוא לחכות לסרטה הבא של בביט, "THE ITTY BITTY TITTY COMMITTEE", שנקווה שיהיה טוב כקודמו.