LGBT CINEMA

סטפן גיוסטי, צרפת, 1999

3 זכיות

את "למה לא אני?" גיליתי במקרה בספריית הוידאו הקרובה לביתי, העטיפה שלו היתה צבעונית ומגניבה, והוא היה בצרפתית, אז לא היססתי הרבה ולקחתי. מאז אני משתדלת להמליץ עליו. הוא מפתיע, שנון, אופטימי, אמנם קצת קיטשי אבל אפשר לקבל את זה, ובעיקר – לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות.

מדובר בחבורת בנות לסביות, גבר הומו אחד וסטרייטית אחת, שחיים ביחד בברצלונה ועובדים ביחד. כולם מחוץ לארון בחיי החברה שלהם, אבל רק אחת מהן מחוץ לארון גם בבית. הם מחליטים להזמין את ההורים שלהם לסופשבוע ארוך שבו כל אחד מהם ייצא מהארון בפני הוריו. מה שאמור להיות יותר קל מכיוון שהם יעשו את זה בחברותא. אט אט מתברר שחיי ההורים הרבה יותר מסובכים ממה שילדיהם (והצופים) חשבו.

זהו אחד מסרטי היציאה מהארון הטובים שראיתי. הליהוק שלו מפתיע לטובה (ג'וני הלידיי, הזמר המוביל של צרפת, בתור אחד ההורים שדווקא לא מקבלים יפה את מה שמגלים להם), הוא צבעוני, מצולם יפה, הלסביות מיוצגות כמו שצריך (לא כולן בוצ'ות ולא כולן נשיות מדי) ולמעשה יש לו רק בעיה מהותית אחת – לא ברור למה כל הצרפתים האלו נמצאים בברצלונה, למה זה לא קורה בצרפת? אבל חוץ מזה, סרט נהדר, קליל וכיפי.

איתמר אלקלעי, 2007

פרס אחד

בהתחלה לא ממש רציתי לראות את "סטפן בראון", ידעתי שיש על שמו בר/מסעדה ברחוב אלנבי בתל אביב, וידעתי שפעם עמדה שם חנות הפרוות שלו. באופן כללי אני נגד לבישת פרוות, וגם לא ממש ברור לי מי ירצה ללבוש אותן בחום הזה. אבל בכל זאת, לקחתי את הסרט הזה כאשר הוא יצא בDVD, וממש הופתעתי.

סטפן בראון היה אחד הפרוונים המפורסמים בישראל – טוב, הוא גם היה אחד היחידים. בנוסף להיותו פרוון ומאסטר של אופנה, הוא גם היה הומו מוצהר אפילו לפני קום המדינה, עוד כשהבריטים היו פה. כולם ידעו את זה, ונדמה שלאף אחד לא היתה עם זה בעיה. הסרט מתמקד בבן זוגו, אליעזר, שהיה חברו לחיים במשך כמעט 40 שנה. בתחילה, כולם התייחסו אליו יפה, באהדה ובקבלה, אבל כאשר נפטר מר בראון והותיר את כל רכושו לאליעזר במקום למשפחתו, החלו הצרות.

זה אמור להיות סרט על בן אדם אחד, אבל בעצם הוא מראה לנו הרבה יותר – אנקדוטות מעניינות על חיי הגייז בשנות השלושים למאה הקודמת, אופנות מתחלפות, וקצת על מערכות יחסים בגיל השלישי, שהן במקרה חד-מיניות. הסרט מציג גם קטעי ארכיון מהשנים עברו, מה שהופך את הכל למוחשי עוד יותר. סרט תיעודי קטן ומושקע, שמצליח לרגש ולגעת, אפילו אם אתם לא מחובבי הפרוות.

צ'רלס הרמן-וורמפלד, 2001

8 זכיות, ו3 מועמדויות נוספות

כשראיתי את ג'סיקה שטיין פעם ראשונה בקולנוע נפלתי מצחוק. היא היתה מין סוג של וודי אלן, רק אישה. הסרט, שנכתב על ידי שתי בחורות ובויים על ידי בחור, נכתב בעצם על מערכת היחסים שהיתה בין שתי התסריטאיות, ושנגמרה בינתיים. בפעם השנייה שראיתי אותו, כבר פיתחתי חוש הומור חד יותר, והפעם לא נפלתי. בנוסף, שמתי לב למספר בעיות, אבל זה לא מפריע לי לדרג אותו במקום די גבוה בסולם סרטי הלסביות שלי.

ג'סיקה שטיין היא יהודיה קודם כל ורווקה אחרי זה. היא שנונה, יפה ועיתונאית – אבל, רווקה. מסיבות מסוימות היא מחליטה ללכת לבדוק את החיים בצד השני, ויוצאת לדייט עם אישה. הכימיה עובדת כמו שצריך, והכל נראה נפלא, עד שהחיים האמיתיים מגיעים. היא מגלה שאולי לא מתאים לה להיות לסבית, וזה שהאקס שלה מגיח מעבר לפינה לא ממש עוזר. אבל בינתיים, היא מצחיקה. ממש. ומערכת היחסים בינה לבין החברה שלה היא מדויקת ואמיתית, ובהחלט ניכרת בתסריט העובדה שהוא מבוסס על משהו אמיתי.

אז נכון שג'סיקה בסוף מנשקת בחורים ולא בחורות, שזה חבל, כי היא היתה יכולה להיות מאד פופולארית במינרווה, אבל הסרט חמוד, מצחיק ואמיתי, ושתי התסריטאיות גם משחקות את התפקידים הראשיים, ומחיות את הרומן שהיה להן פעם, מה שתורם מאד לאמינות של הסרט. אז נכון שהוא לא איכותי במיוחד, ואם אתם לא מחובבי וודי אלן יש סיכוי שדי תסבלו, אבל הוא כיפי, וגם להן מגיע!

דנקן טאקר, ארה"ב, 2005

2 מועמדויות לאוסקר, 37 מועמדויות ו25 זכיות אחרות.

את "טראנס אמריקה" רציתי לראות בגלל שאני מעריצה את פליסטי הופמן, הלוא היא לינט סקאבו מ"עקרות בית נואשות" (סידרה מדהימה, שאם לא ראיתם, כדאי לרוץ לספריות הוידאו הקרובות לביתכם) תהיתי איך היא תתפקד בסרט באורך מלא, כאשר היא מגלמת תפקיד רחוק שנות אור ממה שהיא עושה בסידרה. לא התאכזבתי. גברת הופמן מתעלה על עצמה בסרט הזה.

הופמן מגלמת את ברי, בחור שנמצא בשלבים האחרונים להפוך לבחורה, רק חסר הניתוח הסופי שיחתום את הגולל. אבל בדרך לשם הוא/היא צריכה להתמודד עם עברה. במיוחד כאשר מגיעה שיחת טלפון מבחור בן 17 שמזדהה כבנה מאיזה קשר לא ברור שהיה לה בימי הקולג' (כשעוד היתה גבר לכל דבר). כאשר הבן האובד אומר לה שהוא בכלא וצריך שהיא תבוא לשחרר אותו, ללא ידיעה שאביו הוא בתהליכי שינוי מין, היא מחליטה לצאת לדרך. היא נוסעת מלוס אנג'לס לניו יורק ולוקחת אותו איתה חזרה ללוס אנג'לס, והם עוברים את רב הדרך כאשר בנה בטוח שהיא מיסיונרית טובת לב ששיחררה אותו מהכלא כדי להפוך אותו לקתולי טוב. מה רבה הפתעתו כאשר מתבררת האמת…

הדרמה המרגשת הזו מביאה למסך סיפור מרגש ונוגע של טרנאסקסואליות, כאשר עד היום מעטים האנשים המסוגלים להתמודד איתה, ומעטים הסרטים העוסקים בה (העלילתיים, לא התיעודיים). פליסטי הופמן נוגעת ללב ומשחקת מצוין בחור הנקרע בין המינים, ובין המשפחות החדשות והישנות שלו. הסרט לא רק מתמודד עם המהפך הזה מגבר לאישה, אלא גם עם השלכותיו על הסביבה, ועל המשפחה של המנותח/ת לעתיד. בנוסף, רב הדיאלוג בסרט אולתר בזמן הצילומים, מה שתורם רבות לאמינות שלו. בעיני זהו סרט חובה לכל מי שהנושא קרוב לליבם, ואולי אף חובה עוד יותר, לכל אלה הסולדים ממנו. אולי הם לא ייהנו במיוחד, אבל אני בטוחה שהם יקבלו תובנות חדשות.

ג'יימי בביט, ארה"ב, 1999

4 מועמדויות, 2 זכיות

אני אוהבת קומדיות רומנטיות, אני מודה. אני אוהבת גם סאטירות, פארודיות, וסרטים שלא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות (למרות שאח"כ אני חייבת לאזן עם איזה גודאר אחד לפחות). "אבל אני מעודדת" (תרגום שלי) תמיד נכנס אצלי בדירוגי הקומדיות למקום גבוה מאד, ולפני שיצא D.E.B.S., הוא גם היה סרט הלסביות המצחיק ביותר שראיתי.

ג'יימי בביט מוכרת לנו יותר בתור במאית של סדרות טלוויזיה. היא חתומה על "POPULAR", על "בנות גילמור", על "ניפ/טאק" וכמובן – על "ישנן בנות". אבל לפני כל אלה – היא כתבה וביימה את הסרט הזה, ובהצלחה רבה.

נסיכת האינדי נטשה ליון ("אם הקירות היו יכולים לדבר 2") היא מייגן, בת 17, קתולית, צמחונית, מעודדת, קצת מעופפת, עם חבר ספורטאי שהיא שונאת לנשק וחברות מעודדות שהיא אוהבת להסתכל עליהן זזות (ובעיקר קופצות). כל הסובבים אותה חושדים בנטיות המיניות שלה ושולחים אותה למחנה "גמילה" שבו היא תלמד לאהוב בנים, לבשל, לנקות – בקיצור – להיות אישה טובה. במחנה היא תפגוש בנים הומואים שמנסים לחזור למוטב, ובנות לסביות (כל סטריאוטיפ אפשרי) שמנסות לחזור למוטב, אולי. בהתחלה היא בכלל לא מתחברת, אבל לאט לאט היא מגלה את העולם הלסבי, ובעיקר בחורה אחרת בשם גרהאם (קליאה דובל, "נערה בהפרעה"). מנערה שמדחיקה את המיניות האמיתית שלה, היא תהפוך בעזרתה האדיבה של גרהאם ללסבית ראויה. ואיזה כיף לנו הצופים בדרך, כי הסרט הזה פשוט מצחיק.

בדרך כלל אני כועסת על סרטי סטריאוטיפים, על קלישאות ועל עלילות צפויות. אבל מהפריים הראשון של הסרט ברור לנו שפה זה אחרת, כאן יש קומדיה/פארודיה על סטרייטים, ועל מה שהם חושבים על גייז, ולכן הסטריאוטיפים כאן הם מוגזמים בכוונה, ונראה כאילו רק חסר שגם השמיים היו צבועים בצבעי הקשת. כל מה שנותר לי הוא לחכות לסרטה הבא של בביט, "THE ITTY BITTY TITTY COMMITTEE", שנקווה שיהיה טוב כקודמו.

אנג'לה רובינסון, ארה"ב, 2004

3 מועמדויות, זכייה אחת

אנג'לה רובינסון מוכרת לכולנו בתור אחת הכותבות והבמאיות העיקריות של "ישנן בנות", סידרה שאין צורך להכביר עליה במילים, אני מקווה. אבל היא גם מביימת סרטים באורך מלא, שאחד מהם – ד.ב.ס (סליחה, השם בעברית פשוט לא עובד) הוא מקורי ואף גאוני בעיני.

הכל התחיל בסרט קצר בעל אותו שם, שנעשה שנה קודם לכן, ומספר על בנות נבחרות שעובדות ולומדות להיות סוכנות חשאיות (סוג של FBI) וצריכות להציל את העולם מבחורה רשעית אחת שרוצה להשתלט עליו. רק שהבחורה הרעה היא לא סתם רעה וזהו, היא גם לסבית מהממת, רווקה, שמתאהבת באחת הסוכנות האלה וחוטפת אותה.

הסרט הזה היה קצר מדי, ועשוי לא משהו, אבל היה בו ניצוץ של גאונות ומקוריות, ולכן גברת רובינסון קיבלה הר של תקציב, והלכה לעשות מזה סרט באורך מלא. והנה, סוף סוף, גם הלסביות מקבלות קומדיית אקשן שלא צוחקת עליהן, אלא צוחקת איתן, ואפילו הקטעים הפחות טובים הם נסלחים כאשר יודעים שמי שעשתה את הסרט היא אישה בעצמה, ולא גבר חרמן. ולא פלא שאין פה אפילו סצינה סקס אחת (ולא שלא חיכיתי לכזו) וכשהן כבר במיטה ביחד, אז הן מושכות אחת לשנייה בחזייה. (טוב, הסרט קצת ילדותי…)

אז זה נכון שאנג'לה רובינסון עושה סרטי ילדים (היא ביימה את לינדזי לוהן ב"חיפושית השובבה" של דיסני) וניסיונה בבימוי אינו רב, אבל הסרט הזה מוצלח מאד בעיני, הדמויות המשניות פשוט הורסות מצחוק, והשחקניות הראשיות פשוט מהממות. אז מה עוד ביקשתי? עלילה הגיונית? אה… לא תמיד חייבים. זה נסלח.