ג'יימי באביט, ארה"ב, 2007
4 זכיות, מועמדות אחת נוספת.
הוי, ג'יימי באביט, כמה חיכיתי שתעשי עוד סרט. מ1999, שמונה שנים! הסרט הקודם שלך, יחידה במינה (BUT I'M A CHEERLEADER) הוא אחד מסרטי הלסביות האהובים עלי ביותר בכל הזמנים (כתוב עליו במקום אחר בבלוג, אז לא אכתוב עליו שוב פה). מה עשית שמונה שנים? ביימת פרקים בסדרות טלוויזיה כמו בנות גילמור? מה זה עשה לך? אחרי שמונה שנים של חיכיון את מציגה לי את המוצר הזה?
מוזיקת פאנק רועשת של להקת לסביות צרחנית ברקע של פתיח בשחור לבן. ערימה של שמות של שחקניות שבתוכן גם דניאלה סי, (מקס מ"ישנן בנות") כתובות בפונט גראפיטי מדליק כביכול. אנחנו פוגשים את אנה, שתוך דקות אנו מגלים שהיא נפרדה מהחברה שלה, שההורים שלה ממש בסדר עם הנטיות שלה, שאחותה מתחתנת ממש עכשיו, ושהיא עובדת במכון לניתוחים פלסטיים. בחורה רגילה לגמרי, בלי בעיות מיוחדות. אך אבוי! מה עם העמדות הפוליטיות שלה? למה היא חייבת להיות כמו כולם? היא לא רואה שבזה שהיא עובדת במכון לניתוחים כאלה היא בעצם משפילה את כל המין הנשי? היא לא יודעת שחברות הטמפונים מייצרות אותם במיוחד כדי לגרום לנו לדמם עוד כדי שנקנה עוד? למה היא לא שומעת רק מוסיקה שעושות לסביות וקוראת רק ספרות לסבית? מה לא בסדר איתה? אל דאגה, היא תפגוש את סיידי, שמרססת גראפיטי אנטי-פלסטי על המכון שבו היא עובדת, ומיד תכנס להרפתקה האינטלקטואלית-אקטיביסטית של חייה. חבל שהיא תתאהב בסיידי, שנמצאת במערכת יחסים לא מתפקדת כבר שנים, אבל כזו שהיא לא יכולה לצאת ממנה (או שלא?) תעשה מלא טעויות בדרך ותשכח מאחותה המתחתנת. מה יותר חשוב, אקטיביזם או חתונה סטרייטית? ברור שאקטיביזם, מישהי חשבה אחרת?
אז נכון, הסרט מציג עובדות מעוררות מחשבה, ובוודאי נכונות. אבל הכל כל כך מוגזם, שיש הרגשה שאנו צופים בסרט חינוכי משנות ה30, על עידוד לשינוי. הדמויות עסוקות בלצעוק סיסמאות, ובלצעוק אחת על השנייה. ובעיקר – הסרט לא כיפי. לא כמו שציפיתי שהוא יהיה. אני יודעת שזה קלישאתי אך כגודל הצפייה כך גודל האכזבה. למעט הופעת אורח נהדרת של מלאני לינסקי (זוכרים? יצורים שמימיים?) ופריים וחצי של קליאה דובל (נערה בהפרעה) הסרט לא מתרומם. אני חייבת לציין שלפחות היא לא כתבה את התסריט, כך שג'יימי באביט רק חצי אשמה. חבל. נחכה לסרט הבא, אולי יהיה יותר טוב.
כריסטיאן פצולד, גרמניה, 2005
2 זכויות ומועמדות אחת נוספת
ישנן כל מיני סיבות להגיע לראות סרט מסוים, בגלל במאי/ית, בגלל שחקנ/ית, בגלל שקראתם ביקורת, בגלל שחברים המליצו וכו'. אבל מה עם הסרטים הנחבאים אל הכלים? סרטי ביכורים של במאים, עטיפות שלא נראות כאילו המוצר שווה משהו? כזה היה "GESPENSTER". מילה שלא הבנתי את משמעותה אז, עטיפה אדומה קצת מכוערת, ובמאי שלא ידעתי מיהו. הדבר היחיד שידעתי שזה סרט גרמני, ויש בו אלמנט לסבי. טוב, זה כבר הספיק לי.
נינה, נערה יתומה עם לא מעט בעיות סוציאליות-תקשורתיות, אוספת זבל בחורשה במסגרת מה שנראה כמו עבודות שרות. תוך כדי היא שמה לב לטוני (טוב, איך אי אפשר לא לשים לב, היא כל כך יפה) שמוטרדת מינית ע"י כמה בחורים. היא עוזרת לה, ובין השתיים נרקמת מערכת יחסים קצת מוזרה, עם המון מתח מיני, המון עבירות על החוק, ומעט דיבורים. בסופו של דבר גם יקרה בניהן משהו, אבל אנחנו לא נראה אותו. לצד ציר העלילה הזה, ישנו עוד אחד. אישה מבוגרת יחסית שאיבדה את בתה (הבת לא מתה, היא איבדה אותה ליד הסופר) כשזו היתה בת 3, משוכנעת שנינה הקטנה והשברירית היא מארי, הבת הביולוגית שלה, ואכן – יש לה את כל הסיבות להאמין. העלילה עוד תסתבך עם זה, שתי הבנות תסתבכנה אחת עם השנייה, והאמא הביולוגית תסתבך עם עצמה. בקיצור – הכל מסתבך!
אני יכולה לדבר על המשמעות של שם הסרט, אבל זה רק יהרוס. אבל הבנת השם היא קריטית להבנת הסרט, בו שום דבר כמעט לא מובן מאליו וברור כשלעצמו, ואפילו נראה כאילו יש רצון להשאיר את הדברים לא ברורים. זהו אינו סרטו הראשון של פצולד, אבל הוא נראה כמו סרט ראשון של במאי. הוא מעניין, אבל מלא בבעיות. מה שכן, ככל שהבעיות מתגברות, הסרט נעשה מעניין יותר, הוא מתאר בצורה די מדויקת סיפור אהבה חד צדדי של ילדה בת 17 שעוד לא כל כך יודעת מה קורה לה בחיים, ויש ספק גדול אם היא אי פעם תדע. בנוסף, השחקנית הראשית (סבינה טימוטאו) כל כך יפה, שבעצם אפשר להוריד את הווליום, להסיר את הכתוביות, ולהתמקד בה בלבד. תיהנו.
סלין סיאמה, צרפת, 2007
2 זכיות, 3 מועמדיות נוספות.
בעיקרון, אני לא אוהבת שחייה צורנית. בגדי הים של הבנות תמיד נראים לי מביכים, אני לא מבינה איך הן נושמות כל כך הרבה זמן מתחת למים, והשילוב הזה בין בלט לבריכה לא פועל בעיני. אבל בכל זאת, אני מכבדת את העובדה שזה ספורט אולימפי, ולמרות הכל הלכתי לראות את "חבצלות המים", בגלל שיש שם לסביות. בנות 15 אמנם, אבל עדיין, לסביות.
מארי, טום-בוי עם קוקו בת 15 מאד אוהבת שחייה צורנית. אבל אולי זה בגלל פלורין, הקפטן של הנבחרת, ואחת הבנות הכי שוות בסביבה. היא מנסה להתחבר אליה, ובהתחלה חווה ניצול קל מצידה (לא מיני). פלורין הבתולה רוצה שכולם יחשבו שהיא כבר לא כזאת, ולאחר זמן מה שבו הבנות מתחברות, מבקשת ממארי להיות הראשונה שלה. בקטע לא אמין בעליל, מארי מסכימה. אבל האהבה לא תפרח.
לסרט יש גוון פדופילי כמעה, בכל זאת, הבנות צעירות מאד, ונראות ממש ילדות. אבל משהו באופן שבו מיוצגת האהבה של מארי לפלורין הוא מרגש, ומערכת היחסים בינהן עוברת נהדר. אפשר בקלות למצוא במארי את הילדה שהייתי, ואולי שהייתן גם אתן. האהבה הבלתי ממומשת לסטרייטית היפה של הכיתה. בנוסף, אפשר ממש לראות שהסרט נעשה ע"י אישה הפעם, ולא על ידי גבר, הוא מבוים ברגישות רבה, השחקניות הצעירות נהדרות (וגם יפות) ואין ספק שהוא ממקום גבוה ברשימת סרטי הלסביות הטובים של השנה, ואולי בכלל.
פאטי אקין, גרמניה-תורכיה, 2007
17 זכיות, 6 מועמדויות נוספות.
אני עוקבת אחרי פאטי אקין מאז שראיתי את "IN JULY", סרטו הראשון. הבמאי התורכי, שעובד בגרמניה, מתעסק בד"כ ביחסי תורכים-גרמנים, מהגרים, וסרטיו מתרחשים בשתי הארצות האלה. אבל הם תמיד גברים, ואם יש שם נשים, הן בד"כ מושא אהבה של הגברים. ולכן, מה רבה היתה התרגשותי כאשר הבנתי שסרטו החדש אינו כזה. טוב, כמעט ולא.
מדובר באב ובנו, מהגרים תורכים החיים בגרמניה, כאשר האב חי עם מהגרת תורכייה שעבדה קודם כזונה. כאשר שניהם מתים, מקיים הבן את הבטחתו לאשת אביו והולך למצוא את בתה, שאמורה להיות בתורכיה. אך אבוי, היא איננה שם. היא ברחה לגרמניה בעקבות מהומות פוליטיות בתורכיה. ושם, בגרמניה, היא פוגשת את שרלוט, ותוך שניות הן מתאהבות, ולמרות מחסומי השפה (הרבים) גרות ביחד אצל האם השמרנית של שרלוט. ביחד הן מחליטות לחזור לתורכיה, ושם, לרוע המזל, נתפסת אייטן התורכיה (המדהימה ביופיה יש לציין) ונכלאת. שרלוט מנסה לעשות כל שביכולתה על מנת לשחרר אותה, אבל הגורל משחק תפקיד חשוב מאד בסרט הזה, ושרלוט נהרגת בשוגג באחד הכפרים התורכיים, בדיוק בזה שבו גרה אייטן פעם, יחד עם אימה, בדיוק איפה שמחפש אותה הבן היתום, שלא יודע על הקשר בין שתי הנשים, ובינו לבינן. נשמע מסובך? ובכן, כן. זה מאד מסובך. יותר מדי מסובך.
הסרט הזה היה יכול להיות סרט טוב, אבל יש בו יותר מדי פרטים, יותר מדי סימבוליות, ויותר מדי צרופי מקרים. מערכת היחסים הלסבית שנמצאת בו, נראית כאילו מישהו חיפש לעשות סרט ולהציב בו שתי לסביות, סתם בשביל הקטע. הכל קורה בינהן מהר מדי, ושום דבר לא מספיק. אז נכון, השמועה אומרת שלסביות אכן מתקדמות מהר מאד, אבל נראה שהסרט הזה ניזון מהשמועה הזאת, ולא בגלל סיבה שנמצאת בתסריט. וחבל. כי הסרט מצולם מאד יפה, והסיפור הוא יפה בעיקרון. חבל ששתי הבנות נראות כאילו נשתלו שם, לא קשורות.
לאונטין סאגן, גרמניה, 1931
2 זכיות
התלבטתי רבות אם לכתוב על הסרט הזה או לא. בכל זאת, אי אפשר להשיג אותו בשום מקום, ובינתיים אין סיכוי שמישהו יראה אותו, הוא לא יצא בוידאו או בדי.וי.די ורק אם יוצא לכן לתפוס איזו הקרנה איזוטרית תוכלו לראות את ה"פנינה הקולנועית" הזו. אבל בכל זאת החלטתי שהיות וזה הסרט הלסבי הראשון (!) שבו הלסביות הן לסביות, ולא מרומזות, חובה עלי לכתוב עליו.
מנואלה מגיעה לפנימיה לבנות לאחר מות אימה. היא משתלבת מהר עם שאר הילדות, ופוגשת את המורה הנערצת על כולן – גברת פון ברנבורג. כולן מאוהבת בה, ונראה שגם לה לא חסר. בכיבוי האורות היא נותנת לכל ילדה נשיקה על הלחי, מתנהגת יפה לכולן, וממעטת להעניש. אבל נראה כאילו היא מפתחת חיבה מיוחדת למנואלה. כאשר מגיעה שעת השינה, היא מנשקת אותה על הפה. (ממש! וזאת שנת 1931!) מנואלה מפתחת אובססיה כלפיה, ולא מפחדת להודיע לכל העולם שהיא מאוהבת במורה שלה. המנהלת חושבת שזה לא בריא, שמנואלה "חולה", ומשעה אותה מהפניימיה. כאשר המורה שומעת את זה, היא משעה את עצמה גם כן. תוך כדי הבנות מעלות הצגת-דראג, שבה חלקן מתחפשות לבנים, ומלטפות אחת לשנייה את הרגליים. הן שמות תמונות של בנות אחרות בארונות שלהן, אבל אסור שמנהלת תראה, כמובן.
זהו סרט חתרני, חדשני, שלא היה כמותו עד אז, ולמעשה, גם הרבה זמן אחר כך. ההתייחסות להתאהבות הבנות כאל "מחלה", צילומי הרגליים העירומות המלוטפות, אלו דברים שלא נעשו קודם בקולנוע. שנות ה30 בגרמניה, לפני עליית היטלר לשלטון, הן שנות רפובליקת וייאמר הדקדנטית והעליזה (תרתי משמע). הסרט הזה הוא דוגמא לתרבות שהיתה ואיננה עוד, ואפילו הרימייק שלו, משנות ה50 אינו נועז כמותו. אז ברור שיש לו מגרעות, אבל בכל זאת, הן מתבטלות לעומת החשיבות של הסרט. ולכן, אם יוצא לכן לשמוע על איזו הקרנה, רוצו לראות. זה הכי קרוב שנוכל להגיע לימי המועדונים העליזים של שנות ה30 בגרמניה.
ליסה צ'ולודנקו, ארה"ב, 1998
7 זכיות, 14 מועמדויות נוספות
משולש מצולם נמצא גבוה מאד ברשימת סרטי הלסביות הטובים של כל הזמנים שלי. הוא מצולם טוב, מבוים טוב, התסריט שלו טוב, הלסביות לא מביכות ומערכות היחסים בנויות היטב. זה נכון שיש לו כמה בעיות, אבל הכל שולי כשגיבורת הסרט היא אלי שידי המהממת, זאת שהיתה ה"מגניבה" ב"מועדון ארוחת הבוקר".
סיד וג'יימס הם זוג צעיר שנראה כאילו הכל הולך להם. סיד (ראהדה מיטשל, ששיחקה כבר לסבית בpersonal best, אחד מסרטי הלסביות הראשונים והמוכרים) היא עוזרת עריכה במגזין נחשב, וג'יימס, טוב – הוא לא חשוב במיוחד. יש להם רק בעיה אחת, יש להם נזילה מהתקרה. והיא בטח נובעת מהדירה למעלה. אז סיד עולה לבקש מהדיירת שגרה שם לבדוק את זה, ומגלה עולם ומלואו. לוסי ברלינר, הלוא היא אלי שידי, היא צלמת סטילס לסבית שחיה עם בת זוגה השחקנית (פטריסיה קלרקסון המצוינת) שכיום עסוקה יותר בסמים מאשר במשחק. סיד רואה את הצילומים שלה, מתלהבת מהם, ומציעה לעורך המגזין לרכוש כמה מתמונותיה לעיתון. בד בבד מתפתחת בינהן מערכת יחסים, כאשר סיד בוגדת בג'יימס, ולוסי בבת זוגה. הכל נראה ורוד בהתחלה, אבל זה לא באמת ככה…
לפעמים יש סרטים שכאשר שומעים על מה הם, הם נשמעים כמו כל סרט אחר. כמו לתאר מישהו בלי לראות אותו, יש אנשים שהתיאור שלהם נשמע כמו תיאור של כל אחד אחר. אבל כמסתכלים בסרט, או בבן האדם, רואים שזה לא כך. הסרט הזה רגיש, האנשים אינם פלקטים והלסביות אינן סטריאוטיפ. זהו סרט עצמאי, קטן ויפה, שלא מנסה להיות משהו אחר. ולכן אני אוהבת אותו. וכדאי גם לכן לראות. (מי שעוד לא ראתה)
נושאים: קולנוע צרפתי
סטפן גיוסטי, צרפת, 1999
3 זכיות
את "למה לא אני?" גיליתי במקרה בספריית הוידאו הקרובה לביתי, העטיפה שלו היתה צבעונית ומגניבה, והוא היה בצרפתית, אז לא היססתי הרבה ולקחתי. מאז אני משתדלת להמליץ עליו. הוא מפתיע, שנון, אופטימי, אמנם קצת קיטשי אבל אפשר לקבל את זה, ובעיקר – לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות.
מדובר בחבורת בנות לסביות, גבר הומו אחד וסטרייטית אחת, שחיים ביחד בברצלונה ועובדים ביחד. כולם מחוץ לארון בחיי החברה שלהם, אבל רק אחת מהן מחוץ לארון גם בבית. הם מחליטים להזמין את ההורים שלהם לסופשבוע ארוך שבו כל אחד מהם ייצא מהארון בפני הוריו. מה שאמור להיות יותר קל מכיוון שהם יעשו את זה בחברותא. אט אט מתברר שחיי ההורים הרבה יותר מסובכים ממה שילדיהם (והצופים) חשבו.
זהו אחד מסרטי היציאה מהארון הטובים שראיתי. הליהוק שלו מפתיע לטובה (ג'וני הלידיי, הזמר המוביל של צרפת, בתור אחד ההורים שדווקא לא מקבלים יפה את מה שמגלים להם), הוא צבעוני, מצולם יפה, הלסביות מיוצגות כמו שצריך (לא כולן בוצ'ות ולא כולן נשיות מדי) ולמעשה יש לו רק בעיה מהותית אחת – לא ברור למה כל הצרפתים האלו נמצאים בברצלונה, למה זה לא קורה בצרפת? אבל חוץ מזה, סרט נהדר, קליל וכיפי.
נושאים: כללי
מייקל ווינטרבוטום, 1995
4 מועמדויות
מייקל ווינטרבוטום הוא אחד הבמאים הפורים ביותר בקולנוע כיום, מאחוריו קרוב לשלושים סרטים, והוא מוציא סרט בשנה. הוא מתנסה בכל מני סגנונות, מדרמה ועד קולנוע תיעודי, והוא בכלל התחיל בטלוויזיה. "נשיקת הפרפר" היה הסרט הראשון שראיתי שלו, ומאז אני רואה כל דבר שהוא עושה.
אמנדה פאלמר (הלוא היא "האני באני" השודדת מספרות זולה) היא יוניס, אישה קשת יום וקצת הרבה מעורערת, שעוברת מתחנת דלק לתחנת דלק באנגליה בחיפושה אחרי האישה שהיא מאוהבת בה, שלא ברור האם היא קיימת באמת. באחת מהתחנות שלה היא פוגשת את מרים, אשה כבדת שמיעה ובעיית ליקויים חברתיים אחרים, שמרחמת עליה ומסתקרנת ממנה ומציעה לה לבוא אליה הביתה. מכאן – הדברים יכולים רק להתדרדר עבור שתיהן, ואולי לא?
באחת הסצינות הבלתי נשכחות אמנדה פאלמר מתפשטת ומגלה לעולם שהיא מלאה בשרשראות ברזל שיוצאות ונכנסות מכל מני מקומות. בתחילה, בתור לסבית צעירה בת 15 תהיתי אם אצל כל הלסביות זה ככה. הסרט לא יוצא מגדרו על מנת להוכיח את ההפך, ובהחלט דברים רעים קורים שם ללסביות, הן פושעות, רעות, אבל מנסות להשתנות. ולמרות שגבר ביים אותו, וכך זה גם נראה, בעיני זה אחד מעמודי התווך של סרטי הלסביות – בזכות העלילה, הליהוק והצילום המדהים, שמשום מה סרטים כאלה נוטים להזניח בדרך כלל.
איתמר אלקלעי, 2007
פרס אחד
בהתחלה לא ממש רציתי לראות את "סטפן בראון", ידעתי שיש על שמו בר/מסעדה ברחוב אלנבי בתל אביב, וידעתי שפעם עמדה שם חנות הפרוות שלו. באופן כללי אני נגד לבישת פרוות, וגם לא ממש ברור לי מי ירצה ללבוש אותן בחום הזה. אבל בכל זאת, לקחתי את הסרט הזה כאשר הוא יצא בDVD, וממש הופתעתי.
סטפן בראון היה אחד הפרוונים המפורסמים בישראל – טוב, הוא גם היה אחד היחידים. בנוסף להיותו פרוון ומאסטר של אופנה, הוא גם היה הומו מוצהר אפילו לפני קום המדינה, עוד כשהבריטים היו פה. כולם ידעו את זה, ונדמה שלאף אחד לא היתה עם זה בעיה. הסרט מתמקד בבן זוגו, אליעזר, שהיה חברו לחיים במשך כמעט 40 שנה. בתחילה, כולם התייחסו אליו יפה, באהדה ובקבלה, אבל כאשר נפטר מר בראון והותיר את כל רכושו לאליעזר במקום למשפחתו, החלו הצרות.
זה אמור להיות סרט על בן אדם אחד, אבל בעצם הוא מראה לנו הרבה יותר – אנקדוטות מעניינות על חיי הגייז בשנות השלושים למאה הקודמת, אופנות מתחלפות, וקצת על מערכות יחסים בגיל השלישי, שהן במקרה חד-מיניות. הסרט מציג גם קטעי ארכיון מהשנים עברו, מה שהופך את הכל למוחשי עוד יותר. סרט תיעודי קטן ומושקע, שמצליח לרגש ולגעת, אפילו אם אתם לא מחובבי הפרוות.
נושאים: קולנוע אמריקאי
צ'רלס הרמן-וורמפלד, 2001
8 זכיות, ו3 מועמדויות נוספות
כשראיתי את ג'סיקה שטיין פעם ראשונה בקולנוע נפלתי מצחוק. היא היתה מין סוג של וודי אלן, רק אישה. הסרט, שנכתב על ידי שתי בחורות ובויים על ידי בחור, נכתב בעצם על מערכת היחסים שהיתה בין שתי התסריטאיות, ושנגמרה בינתיים. בפעם השנייה שראיתי אותו, כבר פיתחתי חוש הומור חד יותר, והפעם לא נפלתי. בנוסף, שמתי לב למספר בעיות, אבל זה לא מפריע לי לדרג אותו במקום די גבוה בסולם סרטי הלסביות שלי.
ג'סיקה שטיין היא יהודיה קודם כל ורווקה אחרי זה. היא שנונה, יפה ועיתונאית – אבל, רווקה. מסיבות מסוימות היא מחליטה ללכת לבדוק את החיים בצד השני, ויוצאת לדייט עם אישה. הכימיה עובדת כמו שצריך, והכל נראה נפלא, עד שהחיים האמיתיים מגיעים. היא מגלה שאולי לא מתאים לה להיות לסבית, וזה שהאקס שלה מגיח מעבר לפינה לא ממש עוזר. אבל בינתיים, היא מצחיקה. ממש. ומערכת היחסים בינה לבין החברה שלה היא מדויקת ואמיתית, ובהחלט ניכרת בתסריט העובדה שהוא מבוסס על משהו אמיתי.
אז נכון שג'סיקה בסוף מנשקת בחורים ולא בחורות, שזה חבל, כי היא היתה יכולה להיות מאד פופולארית במינרווה, אבל הסרט חמוד, מצחיק ואמיתי, ושתי התסריטאיות גם משחקות את התפקידים הראשיים, ומחיות את הרומן שהיה להן פעם, מה שתורם מאד לאמינות של הסרט. אז נכון שהוא לא איכותי במיוחד, ואם אתם לא מחובבי וודי אלן יש סיכוי שדי תסבלו, אבל הוא כיפי, וגם להן מגיע!
